Todo possibble - Nada Saguro - The bolivian Rule
זהו, אני יושב עכשיו בהוסטל בלימה, מחכה לצאת לארוחת צהריים באחת ממסעדות הסושי כפי יכולתך שנמצאת באיזור, מדהים, רק 60 שקל, ואתה יכול להתפגר מכל צורות הסושי שחשבו עליהן, סביצ'ה מדהים וכו'. מסתבר שלימה היא הבירה הגסטרונומית של דרום אמריקה. תכלס אם הייתי יודע הייתי מגיע קצת קודם לבדוק את זה. במחשב שנייה, אולי עדיף ככה... לימה מפורסמת במיוחד בסביצ'יות המדהימות שלה, ובמיוחד רשת מסעדות La Mar של שף מפורסם שהתחנך בפריז...טוב נו.
נחזור לעניינו... אז זהו הפוסט האחרון בהחלט, סוף פרו, בוליביה שעברה עלינו (בחלקים טובים יותר וטובים פחות). הכי חשוב הן החוויות שנשארות, זו דרום אמריקה, וזו המשמעות של טיול גדול עם הרבה סימני שאלה לפני, תו"כ ובטוח שאחרי... מדהים שברגעים אלה הבלוג הגיע ליותר מ 700 צפיות (תודה אמא...חח). בתכלס זו הייתה יוזמה שנועדה לגרום לי להתמיד בכתיבת החוויות בטיול בעיקר בשבילי, אני שמח שאולי הצלחתי לשעשע קצת ולעניין גם חלק מהחברים, ולהדביק אולי גם אחרים בחיידק הטיולים שנותן לך להתנער מהאבק אחת לכמה שנים ולפתוח את המחשבה לדברים אחרים מלבד עבודה, שגרה וכו'.
אני רק מחכה כבר לשנה הבאה....
את הפוסט הקודם סיימנו בראפטינג בקוסקו. חוויה טובה שנגמרה בעצב רב. נפרדנו מהבנות הבריטיות ומכאן אנחנו ממשיכים בטיול...
7.9 –
8.9 – ימים של מריחה
את הימים שלאחר הראפטינג העברנו בבילויים
בקוסקו ובעצם דיי במריחת הזמן.
החבר'ה התלבטו איזה טרק לקחת למאצ'ו פיצו.
החלטתי לדבוק בתוכנית המקורית שלי מהארץ ולעשות את הסלקאנטי. מדובר בטרק בן 5 ימים
עד לאגוואה קאליינטס (העיירה שמתחת למאצ'ו פיצ'ו) שעובר מתחת להר הסלקאנטאי, אחד
ההרים הגבוהים בפרו, בגובה 6,500 מ', ומדובר כשמו כן הוא, בטרק (שמשום מה, מרבית
הישראלים נמנעים לעשות...). סגרתי את הטרק אצל ראול הכריש (השם הישראלי כמובן).
בכלל, ישראלים חולים על מתן שמות לסוחרים בחו"ל. החוק מנסיוני הוא, שככל שהשם
יותר מוגזם, כך בדרך כלל הסוחר יותר מעאפן.
יתר הקבוצה החליטה לצאת לאינק'ה ג'נגל, טרק
בן 4 ימים, המשלב נסיעת אופניים והליכה עד לאגוואה קליינטס.
9.9 –
סלקאנטאי – היום הראשון.
השכמה ב- 4:00!!!! אני שונא לקום בשעות
האלה אבל אין ברירה.
התארגנות זריזה על כל הדברים, תוך כדי
מאמצים לא להעיר אף אחד בחדר.
הגיע נציג של הסוכנות לאסוף אותי, וכשאני
אומר לאסוף אותי אני לא מתכוון לפיק אפ עם הרכב כפי שסוכם (ושולם) אלא ברגל,
בהליכה לפלאזה סן פרנסיסקו. אני לא בכיין, ובתכלס, מדובר בהליכה של 10 ד', אבל
השילוב בין השעה 4:45 בבוקר, והעצבים בתחילת הטיול על הכיסתוח הרגיל, עושים את
שלהם.
הגענו לוואן, שם נפגשנו כל הקבוצה,
סה"כ 6 אנשים: ג'סי, בחור הולנדי בן 28, לימים יתברר כאחד האנשים המצחיקים
שיעשו לנו את הטרק. דוב, אמריקאי יהודי בן 28, דובר מעט עברית (לא שעשינו בזה
שימוש מלבד לצחוק על המבטא הישראלי שלי שיצא בלית ברירה מול הפרואנים בעיקר כשדיברנו על חומוס וכו), אנדראס,
הצעיר בחבורה, בחור צרפתי בן 23. איראנה וכרמן, שתי ספרדיות בנות 26 שמשום מה לא
הפסיקו לצחוק כל הטיול, במיוחד בשעות ההשכמה והלילה...מוזר ;-) הן היו על תקן
המתורגמניות/פורקות הזעם וכו'...
נסיעה של שעתיים, כולם ישנים, ממש קר בחוץ
(ובפנים).
הגענו לישוב לתחילת הטרק, שם הכרנו
את המדריך המדרובב (ותודה לעמית על העריכה הלשונית) שילווה אותנו בטרק (ילווה זו מילה טובה כי לא תמיד הוא
ליווה....בהמשך...), והתיישבנו במסעדה לארוחת בוקר.
בטרק הזה, מכיון שרוב המטיילים בטרק הזה הם
לא ישראלים, מרגישים באופן משמעותי מאוד כמה שהטיול ממוסחר. כשראיתי את המחירים
בארוחת הבוקר (שכמובן היו מאוד זולים לאירופאים שמחשבים הכל ביורו), החלטתי לעשות
את הדבר הנכון ולפעול לפי החוק החשוב ביותר של המטרק הישראלי בדרום אמריקה...אם
לוקחים אותך למסעדה לארוחה, כנראה שממול תמצא משהו זול יותר. הלכתי למכולת ממול,
קניתי כמה פיתות קטנות, ריבה, טונה ושוקולד בעשירית המחיר... ישראלי או מה???
משם, התארגנות אחרונה, הסייס והמדריך,
שוקלים את התיקים הגדולים, הורשינו להביא לכל היותר 5 קילו (דיי הזוי בהתחשב בכך
שצריך להביא גם שק שינה וגם בגדים חמים, אבל הסתדרנו).
יצאנו לדרך סביב 8:00 אחרי סבב הכרות קצר.
בהתחלה כרגיל, מדברים קצת, מכירים אחד את השני. נכנסתי לשבוע של אנגלית (כמעט
לחלוטין), סוף, סוף.
ההליכה התחילה בתוך הישוב, במגמת עליה,
ונמשכה כך במהלך כל היום עד למחנה הלילה בתחתית ההר.
הנוף הררי, המזג אויר התחיל להיות מעט
קודר. עוצרים דיי הרבה לעשות תמונות, להסתכל על הנוף.
הגענו לארוחת צהריים.
התחיל גשם זלעפות. התחילו דיבורים בקבוצה
ועם המדריך לעלות על משאית שעברה שם עד למחנה הלילה וכך לחסוך הליכה של כשעתיים
בגשם. כמובן, לכל דבר יש מחיר והכל אפשרי תמורת המחיר הנכון, במקרה הזה 5 סול (כ-
8 שקלים). למזלי, כי התחשק לי ללכת, ולצערו של המדריך שממש רצה להתחפשן ולחץ עלינו
לעלות על המשאית המזג אויר התבהר וכל הקבוצה רצתה להמשיך ללכת בדרך שהתבררה כיפיפייה
עד למחנה הלילה. כשישבנו לאכול הגיע פתאום איזה תייר והתחיל לדבר עם כולם באנגלית, אז שאלתי אותו בעברית למה באנגלית??? זה היה מתן - מרץ 02 עורב גבעתי, והישראלי היחיד בגילי שראיתי עד לאותו רגע. מסתבר שגם הוא היה הנציג הישראלי היחיד בקבוצה שלו (מזכיר את הבדיחות של כריס רוק שבכל קבוצה תמיד יש שחור אחד בשביל האפליה המתקנת...חח) והקבוצה שלו כן התחפשנה. מתן החליט ללכת לבד אז אימצנו אותו...איזה גבר!!! בהמשך ראינו אותו דיי הרבה, ובכלל בהמשך הטיול, חבל שלא יצא לנו לטייל יותר יחד...
סה"כ הלכנו היום כ-21 ק"מ ועלינו
כ- 1,000 מ' בהפרשי גבהים. מחנה הלילה בגובה 3,900 מ'.
מחנה לילה, בואו נעשה סדר. מחנה הלילה זו
יריעה ברזנט עם גג שבתוכה מוקמים האוהלים ושם יושבים, כמו פריקסט צבאי.
פה לא ישנו...
פה כן ישנו...
הגענו, האוהלים כבר הוקמו על ידי הצוות.
התיישבנו על השולחן, הגיעו תה חם ופופקורן וישבנו לשחק קלפים. כמו כל ישראלי טוב,
לימדתי את כולם "יניב", היה מצחיק...
סביב 19:00, כפי שנהוג, הגיעה ארוחת הערב.
לאחריה המשכנו בישיבה סביב השולחן לקשקושים, משחקים וכו' עד שהקור התחיל להכריע.
יצאנו החוצה לצלם קצת תמונות לילה, כוכבים, הרים וכו' ועפנו לישון.
בלילה הטמפרטורות צנחו לכ- (10-) מעלות.
ממש קר. למזלנו הבידוד המשולש בדמות המחסה, האוהל והשק"ש (והגטקס והחולצה
הטרמית והגרביים החמות...חח) עשו את שלהם...
10.9 –
היום השני – הפאס
שרדנו את הלילה. השכמה מוקדמת – 5:00.
הבנות הספרדיות לא מפסיקות במשך חצי שעה לצחקק באוהל שלהם...לא ברור בכלל.
מגיע הטבח של הטרק ומביא לכל אחד, בתוך
האוהל, כוס תה קוקה- איזו דרך להתחיל את היום!!!
מתארגנים, מקפלים את הציוד ומתיישבים
לארוחת בוקר – כרגיל בטרקים, האוכל מצויין – פנקייקים, לחם, ריבה שוקו חם, תה,
קפה, קיצר – הכל. פה בניגוד לטרק בהוואי ואש אין חטיפים להפסקות הביניים.
7:30 – באיחור אופנתי (והפעם לא באשמת
הישראלים...) יצאנו לדרך.
היום מגיעים לפאס בגובה – 4,650 מ' הנמצא
למרגלות הסלקאנטאי. עובדה מעניינת, שום אדם לא הצליח מעולם לטפס עליו. המשלחת
האחרונה הייתה יפנית בשנות ה- 90 המוקדמות וכל 10 חברי הצוות ניספו, והעמק למרגלות
ההר נקרא על שמם...
הדרך יפה, אנחנו הולכים דיי לאט, הספרדיות
חייבות לעצור לשופינג אצל סוחרים מקומיים שמוכרים ארנקים וביגוד מצמר לאמה...בזבוז
זמן וגם המדריך נהיה עצבני.
העליה שמחכה לנו ,אמורה לארוך כ- 3.5 שעות
(750 מ'), לא נורא כל כך, ותכלס כבר עליתי יותר, אבל בכל זאת, עליה.
המזג אויר מושלם ואנחנו עולים. לקראת הפאס
עשינו מספר עצירות והאחרונה ממש לפני בישרה לנו שהולך להיות ערפילי בפאס וקר, ממש
קר.
הגענו לפאס, עשינו תמונות ועשינו טקס תודה
לאמא אדמה (Mama Patcha) ולהרים שמסביב לפאס עם אבן שהבאנו בתחילת הטרק ועלי קוקה (שכולם, חוץ
ממני לעסו כחלק מניסיונות מניעת מחלת הגבהים). הפעם, הגובה לא שיחק לי עניין ולא
הרגשתי שום תופעות לוואי.
מהפאס התחלנו בירידה די חדה. המזג אויר
התחיל להתבהר דיי מהר ונכנסנו לאזור מיוער מדהים, זה החלק החיצוני של הג'ונגלים,
אבל בתכלס, זה יותר דומה לשביל טיולים בצפון בתוך איזור מאוד מיוער. עצרנו בדרך
לארוחת צהריים והמשכנו ללכת עוד כ- 3 שעות עד למחנה הלילה שהיה ליד מצוק בדלתא של
נחלים, נוח מדהים.
לשמחתנו היה שם באר ואנדריאס החליט לספר
שהביא רום בתיק. ביוזמת דוב האמריקאי התחלנו במשחקי שתייה, משחקי קלפים ואוכל לתוך
הלילה (בין לבין הגיעה הפריסה וארוחת הערב). עשינו הרבה רעש באותו הלילה וקצת
התעצבנו עלינו (שוב, לא באשמת הישראלים... J מזג אויר נעים, חברה
מצויינת, היה אדיר.
הלכנו לישון, הפעם בכוננות ספיגה נגד השליטים
הבלתי מעורערים של האזור – היתושים!!! בגדים ארוכים והמון דוחה יתושים (שגורם להם
בתכלס לצחקק עלינו ולעקוץ הרבה יותר - בפרינציפ).
10.9 –
היום השלישי – ג'ונגלים?? Hot Springs??
היום השלישי היה יום דיי קליל. התחלנו כמו
תמיד בארוחת בוקר קלילה ולאחריה יצאנו לדרך, ממשיכים בירידה לכיון סנטה טרזה. לפי
המדריך מתוכננות להיום 5 שעות הליכה, ועוד כשעתיים של נסיעה.
הדרך כצפוי הייתה דיי קלילה, ניצלנו אותה
(בעיקר אני) לצילום המון תמונות. קצת אחרי היציאה ראינו מכולת קטנה שמכרה אבוקדו,
בננות וכו', קנינו קצת (החלטה שתהיה מאוד משמעותית בערב). הנוף מזכיר משהו שבין
טיול ביערות הצפון לאחר הגשמים, לבין ג'ונגלים. המדריך (ברני) נראה עצבני קצת, הוא
רצה שנלך יותר מהר, אנחנו רצינו ליהנות מהדרך. מי שבעיקר דאג לדרוך על העצבים שלו
היה ג'ס ההולנדי, שקרע את כולנו מצחוק (כמו תמיד) לאורך כל ההליכה.
סיימנו את ההליכה באיזו נקודה, ומשם נסיעה קצרה בוואן. אנדראס ואני החלטנו לנסוע על הגג משיקולי נוחות וכו, תכלס זה כאב אש, אבל היה ממש כיף... הגענו לעיירה שכוחת אל
והצטיידנו בקולה כדי להנעים את ארוחת הצהרים שכללה סביצ'ה (צמחוני)=סלט עם בצל
ולימון, אורז עם עוף, ירקות והרבה אבוקדו (בכלל, יש כל כך הרבה אבוקדו בפרו, אנחנו
אוכלים המון).
הלכנו לאיזו חנות ליד קנינו כולנו ארטיקים
בשם Sublime של חברת Nestle. כמו שוקו שוקו רק עם
שוקולד ממש טעים. יש להם גם חטיפים דומים, ממש טעימים.
ג'ס ואני עשינו מלחמת מחירים על כפכפי
אצבע, הצלחתי להוריד את המוכר ל- 3 סול (בערך 4.5 שקל) – אחת הקניות הטובות שלי J
משם עלינו על הוואן ונסענו לסנטה טרזה. שם
מחוץ לעיירה יש מחנה אוהלים. שמנו את כל הציוד ויצאנו למעיינות החמים. תמורת 5
סול, זכינו להשתכשך ב- 3 בריכות שנעו מחמימה לחמה. בנוסף המים מהבריכות מוזרמים כך
שמתחת לבריכות ניתן להתקלח. אחרי 3 ימים בלי מקלחת זה היה מבורך...
סיימנו במעיינות ויצאנו חזרה לסנטה טרזה.
שם קיבלנו כיבוד – פוקפורן ונאצ'וס. מסתבר שהם לא חשבו על זה שנאצ'וס לב זה ממש
"יבש", אז שלפנו את האבוקדו האחרון בכוח (של דב), והכנתי לנו
גוואקאמולי, יצא טעים.
אחרי האוכל שיחקנו משחקי שתייה יחד עם
הבנות הבלגיות שהצטרפו אלינו. בהמשך הודלקה מדורה וכעבור כשעה יצאנו למועדון
בעיירה, היתה מוזיקה סבבה, רקדנו קצת, שתינו קצת וחזרנו דיי מאוחר למחנה.
10.9 –
היום הרביעי – הפקרויות
את היום הרביעי ניתן לעשות באחת משתי דרכים:
1. ZIP LINE – 5 אומגות מעל עמקים, ובסופן
נסיעה קצרה לתחילת ההליכה לעיירה אגוואה קליינטס (Agua
Calientes), הנמצאת למרגלות המאצ'ו פיצ'ו.
2. הליכה ברגל עד לאותה נקודה.
החלטתי ללכת ברגל. המדריך חשב שישנה עדיפות להיות עם הקבוצה הנמצאת
באטרקציה המופעלת ע"י חברה אחרת, מאשר ללכת איתי באזור לא מוכר. דבר דומה
קרה בקבוצה אחרת של בנות בלגיות. בסוף יצא שהלכתי לבד עם אחת הבנות בדרך (שהיא ממש
פשוטה – סה"כ כביש). כל זה קרה רק לאחר שהמדריך הביזיוני שלנו שחגג בערב לפני
עם הרבה אלכוהול עשה בכלל טובה והתעורר...
ההליכה לא הייתה נוראית (חבל שהמדריך
"שכח" לעדכן שניתן לשלוח את התיקים הגדולים ברכב במקום ללכת איתם כל
היום...).
סיימנו את המסלול ופגשנו את הקבוצה בתחילת
מסילת הרכבת שמובילה לאגוואה קליינטס.
הדרך הייתה מדהימה, פסטורלית שכזו...הרים,
יער ירוק, שלכת...הליכה מהנה של 3 שעות. אחת מהדרכים היפות ביותר בהן נתקלתי
בטיול. הלכנו, רקדנו עם מוזיקה תו"כ הליכה (קטע כזה שהיה לנו בטיול - איזו קבוצה כייפית...).
בסוף ההליכה הגענו לעיירה אגוואה קליינטס, ראיתי את גיא,
עמית, ירדן וסתיו אוכלים במסעדה. ארגנו את הציוד בהוסטל והלכנו לאכול. ישבתי קצת
עם גיא והחבר'ה, וכשהם נסעו חזרתי לקבוצה. ישבנו בבאר, ואז החלטנו ללכת למסג' ליד –
היה בינוני...אבל הגב קצת כאב אז זה היה מבורך...
בערב הלכנו כל הקבוצה לארוחת ערב במסעדה.
היה נחמד. לאחריה חתכנו לישון לקראת השכמה מוקדמת (4:30) ועליה למאצ'ו פיצו.
11.9 –
היום החמישי – מגמת עליה???
התחלנו את היום בהשכמה מוקדמת. מארגנים תיק
קטן, עם מים, מצלמה וקצת צ'וקולוקים.
המדריך המקורי כבר עזב אותנו והלכנו בעצמנו
לקראת הכניסה למאצ'ו פיצ'ו, למעלה נקע להיפגש עם מדריך מקומי שיעשה לנו סיור.
העלייה לקחה לנו כשעה, שעה של מדרגות.
עולים כ- 500 מ' עד לנקודת הכניסה לשמורה. שם פוגשים את המדריך ויוצאים לסיור. המאצ'ו
פיצ'ו התגלה ב 1911 ע"י חוקר אמריקאי. האינקה בנו את המקום כמקום מעין מדעי
בו הם היו אמורים לחיות. הם בנו את המקום ככל הנראה במהלך המאה ה- 15 וה- 16, תוך
שמירה עליו בסוד מהכובשים הספרדים.
הסיור היה אחלה, בסיומו עלינו אנדראס
(הבחור הצרפתי) ואני למאצ'ו פיצו מונטנייה. עלייה מטורפת של שעה (כ-600 מ'), במהלכה עולים
במדרגות וישנם שלבים בהם צריך אפילו להיעזר בידיים.
לאחר מכן ירדנו מההר והמשכנו לגשר האינקה ההרוס, שנהרס כדי למנוע
מהספרדים לגלות את המקום.
אני, "בוחן" את הגשר מקרוב...
בהמשך ירדנו לכיון אגוואה קליינטס. בדרך
תפס אותנו גשם חזק. לצערי לא היה לי את מעיל הגשם, אז נשטפתי ממש!!!
בערב ישבנו לאכול ארוחת ערב כל החבר'ה
וחיכינו לרכבת לקוסקו.
הנסיעה עברה חלק. זהו...נגמר.
12.9-16.9
–שגרת קוסקו
הימים הבאים עברנו במריחה. הייתי קצת חולה
למשך יומיים במשהו לא ברור ודיי רותקתי למיטה. גיא, עמית, ירדן וסתיו דאגו להזרים
לי לחזר המון תה, מים ואוכל.
העובדה שהייתי חולה דיי טירפדה את הרעיון
שלי לעשות את החג בלה פז במקום בקוסקו (בבית חב"ד). אז נשארנו בקוסקו, חוסר
מעש טוטאלי וסתם שיגרה.
ביום ראשון היה ערב חג. אכלנו עם כולם בבית
חב"ד. זה כיף, נותן קצת הרגשה של בית. האוכל היה סביר +, והיה חומוס מצויין
שדיי טרף את הקלפים.
17.9 – קוסקו
הסוף??
הסתובבנו קצת בעיר, ארחות צהריים בבורקס. הלכנו לשוק וקנינו קצת
דברים לקראת הנסיעה לפונו ומשם ללה פז. בערב ארוחת פרידה מקוסקו במסעדת האינקה גריל המפנקת הבלילה לקחנו אוטובוס לפונו.
ילד, צא לי מהפריים!!!
עמית, כרגיל בורר אוכל....
18.9 – פונו,
אגם טיטיקקה והאיים הצפים
יצאנו כאמור בערב שלפני והגענו בשעה 5:00
לפונו. מצאנו רצועת חוף על האגם ונשכבנו שם עד לתחילת הסיור באיים הצפים.
האיים הצפים הם קבוצה של איים שבנו תושבי
האזור כאשר הניסו אותם מבתיהם באזור האגם. הם פשוט ניצלו את הצמחייה באגם ובנו
מעיין איים בעומק של 2 מטר עליהם ניתן לנוע, להתגורר וכו'. תופעה יפה. היום האיים
בעיקר משמשים כמוטיב תיירותי.
סתו מאווררת, סוף סוף, את הבגדים מהבית...
סיימנו את הסיור והמשכנו בנסיעה ללה פז
בוליביה. הגענו למעבר הגבול דיי מאוחר. היה בלאגן מכיון שנהג האוטובוס רצה לנסוע
כאשר חלק מהבנות היו בשירותים. מסתבר שיש כזה נוהג להשאיר אנשים בגבול כאשר הם לא
מזדרזים מספיק. הבנות הגיעו, המשכנו בדרך, ואז התגלה שעמית לא החתים את הדרכון בצד
הבוליביאני, לפי העוזר של הנהג זה סרט, בסוף זה נפתר דיי בקלות.
הגענו ללה פז, נפלנו על המלון הראשון
שמצאנו (קונטיננטל – ברח' יאמפו). מלון סביר, מספיק טוב להעביר בו את הלילה. אני
ישנתי בחדר עם הבנות, גיא ישן עם עמית וכמה חברים בחדר אחר.
19.9 – לה
פז – בוליביה
בוליביה, כ"כ שונה מפרו, בקצב שלה,
בתפיסה שלה. עם מוזר, עצלן. אתה יכול להיכנס לחנות כדי לקנות משהו, והם אפילו לא
יקומו לקראתך... התמקחויות מטורפות, קניות מטורפות...לא סתם הבנות חולות על
בוליביה.
בבוקר עמית וגיא הלכו לתפור את העניין עם
הדרכון ועברנו לווילד רובר. שהיינו שם רוב הזמן. עולה טיפה יותר, ישנים בדורמס,
אבל יש אחלה מסיבות בלילה בבאר.
עשינו קצת קניות והסתובבנו בעיר.
מה שישראלים קמצנים (מה, לא נתכלב?? טיול ארוך...;-) יעשו בשביל קצת הנחה....בבוליביה, כל האמצעים כשרים!!!
20.9 –
26.9 – שגרה וכיפור
הלכנו לשאול יחד עם חן ואלעד כדי לסגור את
הטרק של הקרחון הדרומי.
שאול הוא בחור חביב שגר בלה פז. הוא מטרק
בעצמו ומוצא ללא ספק את הטרקים הכי יפים שיש בבוליביה וכולם עם טאצ' משלו. עם זאת
עלויות לפעמים להיות בעיות בדמות בעיות בציוד וחוסר דאגה לדברים שוליים כמו מזג
אויר ויציאה מאיזורי הטרק במקרי צרה (כפי שראינו...) ואף בשגרה.
סגרנו את הטרק ליום שבת, כך שנחזור לפני
כיפור.
בין לבין יצאנו לטיול טרקטורונים בעמק השמש והירח יחד עם חן אלעד והתל אביביות. 4 שעות מדהימות על טרקטורונים בנופים הרריים. לצערי, משום מה כנראה שהמחלה שהייתה לי חזרה, וכל הקבוצה החליטה לדחות את הטיול לקרחון הדרומי שנקבע לשבת.
כיפור הגיע, מרבית החבר'ה צמו. אני, אחרי
צום של כמה ימים, החלטתי להירגע קצת מול הטלויזיה ולראות כמה סרטים.
במוצאי כיפור עמית ואני הלכנו לשאול וסגרנו
איתו לצאת עם קבוצה ביום למחרת לקרחון הדרומי.
27.9 –
28.9 – הקרחון הדרומי – התחלה, אכזבה וסוף...
הגענו לשאול סביב 5:30 וארגנו את הציוד.
לקחנו עוד שק"ש לכל אחד לשם תגבור, וחלק לקחו מזרני שטח (הכל כמובן בתוספת
תשלום...).
אה...אתם צריכים גם מים ואוכל לטרק??? +50 בוליביאן...
עלינו על הסעה ויצאנו לכיון האוטובוס לכפר
בו נשהה. הנסיעה באוטובוס הייתה "קופצנית" בלשון המעטה. נסיעה על מצוקים
של 400 מטר, לא הייתה כ"כ בתוכניות שלנו, ובטוח שלא ידענו על כך. עם זאת, היא
עברה בבטחה.
הגענו למחנה (חדר מעץ), השארנו את הציוד
ויצאנו לראות שתי לגונות. במהלך ההליכה התחיל ללוות אותנו שלג (כמו שחשבנו). חזרנו
אכלנו קצת פריסה וחיכינו לארוחת ערב במשחקי קלפים וקור עז.
ארוחת הערב הייתה סבירה ולא ככ משביעה. היא
כללה מרק ירקות ופסטה עגבניות.
הלכנו לישון, רק כדי לגלות שלמרבית החבר'ה
היו בלילה בעיות בבטן...
קמנו למחרת, ארגנו את הציוד ואכלנו ארוחת
בוקר. כל אחד לקח קרפונים (סוליית מתכת להליכה בקרח) ויצאנו.
ההליכה בהתחלה הייתה קלילה ליד לגונה
יפיפייה. מים כמובן לא היו לנו, מכיון שלא היה היכן למלא במחנה, אלא רק כעבור
שעתיים של הליכה באפיק נחל – חוסר אחריות מכיון שלכולם נגמרו המים.
הלכנו כשלוש שעות והגענו למערת קרח
יפיפייה. עשינו קצת תמונות, אכלנו ארוחת (פריסת) צהריים, לבשנו את הקרפונים ויצאנו
בטיפוס של 600 מ' לפאס של 5,600 מ'.
במהלך הדרך חזר השלג. לפני שיצאנו בדקנו
עצמאית את מזג האוויר. אמרנו לשאול שצפוי מז"א רע. הוא אמר שזו חוויה ללכת
בשלג, ובכל מקרה רוב הסיכויים שהענן יהיה מתחתינו...כנראה שהסיכויים היו ממש
נגדנו.
העלייה הייתה לא קלה. הייתי ממש חלש, כנראה
בעקבות מספר ימים של תזונה מצומצמת שכללה בעיקר לחם יבש. אבל כמו תמיד...ממשיכים.
הגענו לתחתית הפאס – כ- 80 מ' מתחתיו.
הסתכלתי למעלה, ראיתי שלג ואפס ראות. החלטתי בצעד שלא כ"כ אופייני לי להישאר
שם ולא לטפס. מילא טיפוס קשה עם נוף, אבל לטפס סתם בשביל לטפס, לא בא לי...
אחרי כ- 5 דקות, הבנתי שתוך שעה אני חוטף
היפוטרמיה אם אני יושב במקום עם הרוח המקפיאה והשלג, אז החלטתי לבנות איגלו...כן,
איגלו.
לקחו לי כ- 20 ד' לבנות איגלו בגובה של
כ-חצי מטר, במיומנות השמורה לילדים בחוף הים בלבד!!!
פרסתי את הפאנצו נגד הגשם על הרצפה כדי
לבודד מעט, והלכתי לישון. ת'כלס, היה ממש כיף. החבר'ה הגיעו והוספה כבר הייתה ממש
חזקה אז התחלנו לרדת מהר לכיון המחנה (ולצערי שכחתי לצלם את האיגלו...).
בדרך למטה גיא, עמית ואני שוחחנו. עמית לא
הרגיש טוב מהאוכל, אני הייתי על הקרשים וגיא השתעמם מהטרק. החלטנו שאנחנו חוזרים
ללה פז.
המדריכים של שאול ניסו לטרפד את זה גם כשהם
ראו שאנחנו מרגישים ממש לא טוב. הגענו למחנה והלכנו לישוב כורים שליד. מצאנו שני
אחים, אחרי התמקחות סוכם על 600 בוליביאן (כ- 300 ₪) כדי שיחזירו אותנו ללה פז –
נסיעה של כ- 4.5 שעות.
נפרדנו מהחבר'ה ויצאנו לדרך. הנסיעה התחילה
בהפצרות שלי ושל גיא על הנהג להאט (בכל זאת, לילה, מצוקים של 400 מ').
הגענו ללה פז, התמקמנו במלון סגרנגה ליד
רחוב יאמפו והלכנו לישון (שמחים מההחלטה שקיבלנו).
29.9 –
שאול ולה פז.
הלכנו לשאול וביקשנו החזר בגלל הבעיות שהיו
(ובכללן בציוד). שאול החזיר לנו קצת יותר ממחצית. יצאנו מרוצים ועברנו חזרה לווילד
רובר (ההוסטל).
היום עבר בקניות וסיבובים בעיר. עשיתי
מעילי עור.
הלכנו לסוכנת מעולה בשם טרזה, סגרנו אצלה את הנסיעה לסלאר – מדבר הקרח,
והיציאה לאחר מכן לרורה נבקה – שם יש את הג'ונגלים והפאמפס (ביצות).
הלכנו לאכול קצת בברגר קינג ולארגן את
הציוד.
עוד באותו היום בשעה 20:00, לקחנו את
האוטובוס לסלאר, נסיעה של 12 שעות, רובה בדרך כורכר. מזל שלפחות הכיסאות הם Semi-Cama, כלומר נשכבים לזווית של כ- 120 מעלות, אז
אפשר לישון קצת.
30.9 – Salar de Uyuni
טוב, אז הפרלמנט החליט ברוב קולות על יום
אחד בסלאר בלבד. הנחנו שזה יספק אותנו וימצה את החוויה (למרות שהסטנדרט הוא 3 ימים
ואפשר גם 20...).
הסלאר הינו מדבר קרח בגודל של כ 12,000
קמ"ר. לפני אלפי שנים הוא היה אגם אדיר שחובר בשלב מסויים לאוקיינוס, אך
התייבש (מעלה תהיות על סיור דומה בעתיד בשאריות "ים" המלח...
הגענו ב 6:00 בבוקר לעיוני, בקור מקפיא של
0 מעלות. "דגו" אותנו ישירות מהאוטובוס למסעדה לארוחת בוקר. אכלנו
והלכנו לסוכנות מומלצת בגרינגו לסגור את הטיול.
ילד בוליביאני מטפס כדי להתחמם...
יצאנו סביב 11:00 עם הג'יפ לדרך. תיירותי
מאוד....
התחלנו בשוק ומתקן בו הופכים את המלח לראוי
למאכל. משם המשכנו למדבר המלח עצמו בו ראינו כיצד מייבשים אותו ומשם ישירות
ללוקיישן לביצוע התמונות המפורסמות. צילמנו הרבה תמונות (תוך שכל הג'יפ מחכה
לנו...) והמשכנו לארוחת צהריים באי הקקטוסים. מקום נחמד. משום מה הבוליביאנים
מבקשים 30 בוליביאן עבור ביקור באי, כאשר לא צריך להיכנס אליו בשביל לראות את כל
הקקטוסים...טוב נו, בוליביאנים...
סיימנו לאכול והמשכנו למלון המלח (בו אפשר
לישון – אבל לא מומלץ כי ממש קר שם...), ומשם לבית הקברות לרכבות.
סיימנו חזרה בעיוני, אכלנו ארוחת ערב,
ויצאנו באוטובוס חזרה ללה פז (כן, עוד 12 שעות מזעזעות).
1.10 –
לה פז
היום מלכתחילה תוכנן כיום ביניים למקרה של
בלת"ם בסלאר. הלכתי למדוד את מעילי העור ונתתי לתופרת הערות לתיקונים. שני
הגיעה בינתיים ללה פז, ישבנו קצת לאכול אצל גלאדיס והיא עזרה לי עם המעילים, תמיד
טוב טאצ' נשי...
קצת על אוכל בבוליביה – מרבית האנשים
חוטפים מחלות בטן מוזרות בבוליביה או סתם אי נעימות, ולכן יש מספר מקומות מועדף
לאכול בהם.
בלה פז אכלנו אצל גלאדיס (רחוב יאמפו), בית
קפה מאפייה קטן עם אוכל מצויין (כולל בורקסים), קינוחים מעולים ואמפנאדס בשר חלומי
עם ביצה, זיתים ורוטב מדהים...
מקום נוסף ברחוב סגרנגה – Café Del Mundo, בית קפה מעולה, עם אוכל מצויין, נמצא גם
ליד שדרת הכספומטים – אלה שניתן להוציא בהם במשיכה אחת 500 דולר, או 4,000
בוליביאן.
שני מקומות נוספים – מסעדה איטלקית ונרגילה
– רשת המסעדות הישראלית – נמצאות ביאמפו אחת ליד השניה. בעוד שלנרגילה יש אוכל
ממוצע ובעיקר תפריטים זולים, באיטלקית יש אוכל משוגע, טעים ובטוח (כולל פיצה דקה
ענקית!!!).
סיימנו את היום וארגנו את כל הציוד לקראת
היציאה לרורה נבקה. רומן חבר אלינו לרורה.
2.10 –
רורה נבקה – Rura Nabake
והפאמפס (Pampas)
קמנו ב 4 ויצאנו לשדה התעופה. לקחנו את
הטיסה הראשונה לרורה. טיסה של כ 35 דקות במטוס קטן (20 מקומות). צחקנו שהטייס יכול
למסור הודעות לנוסעים בטלפון שבור במקום במערכת הכריזה.
הגענו לרורה, הלכנו לסוכנות ונרשמו. גילינו
ליד את המאפייה הצרפתית המטורפת – כל כך טעים!!! אכלנו המון עד ליציאה.
עלינו לג'יפ יחד עם 4 ישראליות בנות 21
שילוו אותנו במהלך הפמפאס. נקודה להבהרה – הפמפאס זה הביצות, לא הג'ונגלים.
משיקולי זמן וציפיה לג'ונגלים בעתיד בברזיל או משהו, ויתרנו על זה הפעם.
התחלנו בנסיעה של 3 שעות בג'יפ. יושבים
צפופים, על הצד, זוועה.
הגענו לנקודת ההתחלה, העמסנו את הציוד על
אחת הסירות ויצאנו לדרך. ראינו מלא חיות – תנינים, קופים קבבירות, עד שהגענו
למחנה. בכלל הפמפאס זה טיול הכי טרנקילו (רגוע) שיש...
במחנה שיחקנו גיא, רומן, עמית ואני כדורעף
כמה שעות עד שעלינו להסתכל על השקיעה בתצפית ואורחת ערב מצויינת שכללה המון סלטים, בשר
וכו'.
3.10 –הפאמפס
היום השני
יצאנו בבוקר (10:00) מצוידים במגפים לתפוס
אנקונדות (או יותר נכון, מיני אנקונדות). הליכה של כשעתיים בבוץ, מצאנו חבר קטן,
עשינו תמונות וחזרנו למחנה לסיאסטה... (אמרתי רגוע לא...).
"מזל שהייתי בקרבי..." - גיא מיישם תרגולות הסוואה מורכבות (וסודיות) לטובת ציד נחשים...
אחרי המנוחה, הלכנו לדוג פירנאות. לוקחים
חכה מאולתרת, חתיכות בשר ודגים את הדגים. תפסתי שלושה, דיי קטנים... ביקשנו לאכול
את כל הדגים בערב, תאמת, לא היה כזה טעים אז העברתי לרומן שפירק לדגים את הצורה.
ביזיון...
4.10 –הפאמפס
היום השלישי
ביום למחרת, יצאנו לשיט קצת ושחיה עם
דולפינים אפורים-ורודים. הם בעיקר חובטים בך, ולא באמת משתפים פעולה.
בתמונה - רומן מקבל הצלפות מדולפינה ורודה...
השחייה עם הדולפינים היא איפה שראינו
תנינים ודגנו פירנאות. לפי המדריך דייגו הדולפינים מבריחים את כולם. כוחותינו חזרו
בשלום (ובכוחותיו אני מתכוון לרומן שהיה היחיד שנכנס למים...).
היום נגמר, עלינו עם הציוד לסירה ויצאנו
חזרה לרורה, שעתיים בסירה ועוד שלוש שעות בג'יפ.
ברורה הליכנו למלון הבני (מוקד עליה לרגל
לישראלים רבים....חח).
בערב יצאנו לאחד הבארים והכרנו כמה בנות
בריטיות (שכבר ראינו מספר פעמים בפאמפס) - ג'סי, לוסי ורות.
5.10 –
(א)רורה נבקה
סגרנו טיסה אחרונה כדי ללכת לבית של אוסקר.
איזה בחור יהודי שבנה בריכה ענקית ולאנג' מחוץ לרורה. הוא גובה תעריף כניסה מופקע
והון תועפות על אוכל, אבל נחמד שם וטעים אז כל הישראלים הולכים (בעיקר הישראלים).
עוד בבוקר גילינו שהטיסה שלנו נדחתה (כצפוי) למחרת, מכיון שהמסלול הנחיתה (דרך
עפר) נרטב בגשם ויש בעיה להמריא...
נשארנו ללילה נוסף ברורה, היה נחמד, רגוע,
חמים. פגשנו את מור וחופית שהכינו ארוחת ערב בין היתר, בילינו איתן קצת בערב בבר, היה כיף לראות אותן...
6.10 – ביי
ביי רורה
זהו, יצאנו מרורה (אחרי שהעמסנו המון
בורקסים במאפייה). הגענו ללה פז והחלטנו כצעד אסטרטגי לישון בלוקי, בעיקר בגלל
היחס המגעיל לו זכינו בווילד רובר.
גיא נותן יד לבוליביאנים הסטלנים...
עמית מעמיס את עצמו...
הלכתי בזריזות לעיר לקחת את מעילי העור
שיצאו מושלם, אכלנו קצת בעיר וגיא ואני סגרנו את האוטובוס חזרה לקוסקו (ומשם ללימה
והביתה).
החלטנו לעשות למחרת את דרך המוות, אז סגרנו
גם את זה J
7.10 – דרך
המוות (Death Road).
אז ככה, כשהבוליביאנים חשבו על דרך לכיון
צפון המדינה, נראה להם הגיוני לעשות דרך ראשית ברוחב של סביב 5 מטר, דו סיטרית,
שמצידה האחד הר, ומצידה השני מצוק שנע בין 100 ל- 500 מ'. הם כמובן שכחו להתחשב
בגורמי מזג אויר וכו'. ברבות השנים מאות אנשים מתו בדרך, ובכללם ישראלים.
בשלב מסויים בנו דרך "נורמאלית"
(במונחים בוליביאנים – לא ליד מצוק, אבל עדיין אספלט משולב עם כורכר), והפכו את
דרך המוות לשמורת טבע בה עושים בעיקר טיולי אופניים.
אז סגרנו עם חברה יום לפני, שאספה אותנו ב
7:00. בחרנו המון ציוד מגן וחליפות.
הדרך מחולקת לשתיים:
1. דרך אספלט בה רוכבים במהירות רבה, יחסית בטוחה (כ-25 ק"מ).
2. דרך המוות עצמה – בה רוכבים פחות מהר (כ- 35 ק"מ).
ישנו רכב שמלווה אותנו כל הזמן.
הדרך הייתה מדהימה ביופיים, רכיבה ממש כייפית. עשינו תמונות, צילמו
אותנו בוידאו. זהו, שרדנו.
בסוף, ארוחת צהריים ובריכה ומשם חזרה ללה פז.
בערב פגשנו את הבריטיות בלוקי, שתינו קצת בילינו הרבה והלכנו לישון מוקדם בבוקר.
8.10 – פרידה
מלה פז
קמנו בבוקר ויצאנו לתחת האוטובוס, עמית ליווה אותנו, בכל זאת פרידה
אחרי חודש וחצי. היה ממש כיף ומצחיק איתו, ולא יכלנו לקוות לשותף טוב יותר לדרך,
ללא ספק נתגעגע.
יצאנו לנסיעה של 12 שעות לקוסקו ובסיומה הגענו ללוקי. בילינו קצת בבאר
של הלוקי הכרנו עוד חבר'ה חדשים והלכנו לישון...
9.10 – קוסקו
קמנו בבוקר, נמשכנו לצהריים והלכנו לאכול צהריים בבורקס (המון טחינה טעימה, ממולאים ובורקס בשר...).
אחר כך הלכנו למסג' 4 ידיים בסימסטת המציקים (ותודה למרגול - היה מעולה).
משם חזרה לשנ"צ בלוקי, מסיבה בערב ולישון.
10.10 – קוסקו -לימה - הסוף
לקחנו טיסת בוקר ללימה. בלימה הלכנו לפירואנה, אחלה מלון בפלאזה במיראפלורס.
אחה"צ גיא יצא לסיור פיסקו בעיר, אני התעסקתי עם פייסבוק ובערב הלכתי למזרקות (תמונות בפייס) - פארק מדהים בלימה של מזרקות צבעוניות, מוזיקה וכו'.
חזרנו, הלכנו לישון לקראת החזרה הביתה.
11.10 – לימה - ממש עכשיו
קמנו בבוקר, ארוחה קלה ואני סוגר את הבלוג.
אנחנו בדיוק יוצאים לאכול סושי כפי יכולתנו לקראת הטיסה הארוכה.
לא מאמין שחוזרים הביתה אחרי חודשיים...כ"כ הרבה מצפה.
אני מתגעגע בעיקר למשפחה ולחברים.
ליובל נולד בן, מת כבר לראות אותו, מקווה שהוא ירש את המראה של אמא שלו.... ;-)
זהו, ניפגש בשמחות, היה כיף, נקווה שיהיה שוב שנה הבאה....
טל וגיא, אוקטובר 2012 - דרום אמריקה - טיול אחרי מילואים/לימודים/התמחות/אמצע החיים...
איזה צבעים מהממים נשקפים מהתמונות, לא להאמין שאלו הדברים שאפשר לראות מחוץ למפה של הארץ. עושה חשק גדול לטייל.
השבמחק